כנסיות לאל

[244]

רישום לספר בראשית 22, יהדות, יסלם

וקורבן יצחק [244]

( מהדורה  1.0. 20010611-2001061) 

הטקסט הזה דן נימוקים בנוגע להבנה באופן מילולי קורבן יצחק, המחבר להשקפות האלה יש לרב בו-יהודה גם הוא דן כול האשלות האלה בקשר תנ''ך והברית החדשה וקורן או (Qur`an ). 

רישום לספר בראשית 22, יהדות, יסלם וקורבן יצחק

בישיבה לחקרים יהודים רב בן-יהודה פרסם את המאמר שם קרבן יצחק (כרף אחד, נובמבר 1986).

המחבר הראה רק סיבה בשביל חוקרים את השאלה הזאת. "כל התשובות ליהודים הופיעים זמן קצר לפני שנוצרים הוגיעים שהקורבן את יסעו על צלב והוציא, כל האפשרות מצד אחג יהודים קבלים את האידאה על הצלה ליםו וגם על המוצאו כמו כן לאל. " במחקר הדה אנחנו יזמים ניסיון להפגין, שיהודים עשו משהו רע במשח היהסטוריה שלהם. המאורע הזה הוא אחרי הקמחי יסו והישפיעו על השם פות את יהודים" (עמ' 1).

הסעיף השלח ישריון, שבדת יהודי ימקום תורפה, עם לא היה קורבן לחטאים. בעזרת החט אים האלה אל צריף לתת לאנשים החסדו. "כיון שלא מביא קורבנות ביהדות בזמננו, איך אתם מקרוים לקבל את החסד לאל (עמ' 2 ). רב בן-יהודה גילה את היסוד מחסוד לחסד בקרבן ליצחק. " בזמן למוציא את הטקסטים כמו סיבה לאל כדי סחל חטאים לצאצאים שלו (עמ' 2 ).

אחרי המבוא הזה רבבן-יהודה מצא את הוכחה, שיצחק למעשה הוא לתת כמו קורבן, (על זה צריך ליקרוא בספר בראשית) ואחרי הזה היו לקום לתחיה. מוטל בספר שאל רב-ראי לפתע הירגיש את הכרח "בדיקה" זה תעות בטקסט". המילה הזאת צריך להיות מילה "סמל" או "דוגמה" ולא "בדיקה" (עמ' 2). מדוע תהליך לתת כמו קורבן צריך לראות כמו אירוע גדול, אירוע עולמי. על זה אנחנו צריכים לדעת ביהדות.

המדרש יהודים מדבר: "אל בפני מוציוה על יצחק לתת כמו קורבן אצמו, אבל האם הוא הרשה למלאך פשות לבטל את הפקודה של אלוהים?" במדרש יש הסבר מדוע המלאך דיבר לארהם ומדוע אברהם ויחר לעצור ביצוע את הפקודה לאל. הוא צריך לעצור ביצוע את הפקודה לאל. הוא בידר: "אלציוה לי (עמ' 2). ציווי לא לעשית רע ליסק פירוש שצריך לתת לו כמו קורבן אבל שמירה לו כריא ושלם (עמ' 3). המלים צריך לה בין כמו "איל גם אחד "אבל" איל הבא אחריו (עמ' 3). תחת בנו Tahat bno)  צריך לה בין כמו "במקום בני" (עמ '3). בספר בארישית 22:15-17  מדבר שיסק היה לתת כמו קורבן (עמ' 3). אב לטקסט מדבר שאברהם ויצחק עלו על הר, אבל חזר לאחור אברהם לבד (עמ' 3). אברהם פנה אל באר-שבע. בספר בארישית 23:2 מדבר ש שרה מתה בקיריאת-ארבע. מפני זה אברהם לא צריך לראות בעינים שלה. שרה מתה בצער עמוק, כאשר היא שמעה שיצחק מת (עמ' 3).

בפסר בראשית מדבר שאברהם באה כדי בכה לשרה, אבל איו הזכרות על יצחק (עמ' 3). בפרק בספר בראשית 24 מדבר, שאברהם דאגל בחירה את האישה מתאימה ליצחק. לא היתה אישה מתאימה לחצחק והואהזמין לתפקיד הזה את ריבקה ושלח עם היא יהסבירה ליהות אישה ליצחק. ריבקה היתה להפליא מאוד כאשר היא ראה את יצחק היה, והיא ירידה מיו גמל, אחר-כך היא לקח את מטפחת ושם אותה (עמ' 3). יצחק הלך מדרך לבאר, שיש מקור להיים. הפרק הזה הוראה לקום לתחיה את יצחק. וגם בזמננו אנחנו צריכים להשקיף בתפילות יהדות כמה זכירות על לקום לתחיה (עמ' 4). יצחק מצאה אחרי מות של אמאו באישתו. הוא נשא את ריבקה שלוש שנות אחרי הוא היה לקום לתחיה. כך, אנחנו צריכים לשפוט שיצחק ידע שהוא היה לקום לתחיה (עמ' 4). מנהג ליהודים קידוש השם מסד על מות ועל יצחק שקם לתחיה.

כל הפרק הזה מעין בסדר.

הנימוק הזה מסד על סכסך בין איגרות אלוהים אל בספר בראשית 22:11-12 . הרעיון העיקרי סמה בה שאברהם הבינה אותם כמו שתי מדוות, שסותר בינותן, כך, הוא בחר אלוהים אל כמו שליטה יותר גדולה, ששליטה למלאך לאל והוא נכנע לה.

בעיה עם היסבירה את הפרק הזה היה מורכב בו, שכתבי יד יהודים לא עובדות אחרות שמילים למלאך על אל סותרים לדברי אלוהים. במציאות מלאך לאל מודיע הוראות ליהווה כמו שהוא מדבר "אני – יהווה". על זה כתב בספר בראשית 16:10 ובסוך ספר בראשית 22:12. תסבוכת בלשנית בין מלאך יש רק אנשים ויהווה שעה מעשים כמו אדם. מסבירות מתאימות צריך ליהות בספר בראשית 22:12, פה יש סמל קצר למלאך לאל. בספר בראשית 20 לה מספרים האלה יש שם מלאכים.

ספר בראשית 22:12 הנהיג סדר בין אלוהים אל ומלאך לא. במקום יש אישור "אני יודע, שאתה פחד אל". כסך הכל, בטקסט אין סככוף בין אל ומלאך לאל (נהסתכל גם "מלאך יהווה" (24), "בחירים כמו אלוהים" (1), "קיום יסו" (243). כיון שהנימוק הזה ישנימוק סותור לנימוק שלישי. צריך לבחור סבר אחת. שתי מסבירות לא צריך לקבל. עם אנחנו נקבל שתי הסבירות למחצית רשאונה בשיר 12, מחצית שניה שופף בהתאם לנימוק מספר ערבה, משמעות לטקסט אפשר להסביר כך: "לא עשו רע ליצחק, כך הקורבנו צריך להיות נקי: אני יודע שאתה פחד אל ולא תתה את הבנו לבד בשבילי". בין מחצית רשאונה ושני לשיר אין קשר. בהתאם להסביר מסורתי משמעות לטקסט צריך להיות כך: "לא עשו רע ליצחק ולא קבל יצחק כמו קורבן עד סוף: אני יודע שאתה פחד אל ואתה ריחם על בנו לבד בישבילי. אם כך, בטקסט יש משמעות אחרת. מחצית ראשונה מפסיק קורבן ומחצית שני מופגינה שהבדים גמורה, הואיל ואברהם חזר לבד (להשוות מאמר "מלאך וקורבן לאברהם [071]). אפשר להסביר את מילים כמו "עוד איל אחד" או "איל הבא" (עמ' 3). בו יש משמעות כזה: איל היה קורבן נוסף קורבן את יצחק, כיוון שהוא באה אחריו. המהדורה תיקונה לתנ''ך תתה תירגום "אחר/עוד אחר" כמו אחריו, פה כתב כינוי בכיוון טחר, כדי להבין הוא (כינוי) היה להסוף. המהדורה מות שכח המילה הזאת, כך אנחנו צרחכחם לקרוא: הרי הוא ראה איל ביערות, שהסתבך בקרנימו.

רב בן-יהודה צודק במקרה זה. הסברה מבוסס ביותר (בנקודת הדאות בלשן ובהיגיון) יהיה מילה עוד איל אחד. גם נכון, שיצחק זה דמות אחד, שאפשר לעשות פונקציה לאיל ראשון, כיון בתנ''ך יש טאנה על העובדה, שבמטרות לטקסטים דתיים בםפר בראשית 22:7  השתמש רק אלים.

אבל לא סיבה אשר היה יצחק קורבן. זאת רק אומרת שהוא היה איל, שתתה לקורבן לאל. איל ביערות היה עוד בעל הים לקורבן.

משמעות למילה "תחת" בספר ברישית 17 משתמש גם עם משמעות במקום בספר ברישית 2:21  המילה "תחת" משתמש במשמעות במקום בספר בראשית 4:25 , 30:15, בספר לווית 14:42, בספר שמועיל – 19:14,2. בספר בראשית 7:19 משתמש תחת , יציא 32:19. עיא משתמש עם משמעות למען בספר שמות 21:26. היאמשתמש במשמעות בעזרת (באמציעת) בראשית 66:17, היא גם משתמש במשמעות למרות ל, כיוון ל בספר נביא יסיה 60:15 סוך-סוך המילה התאמה עם מילים אחרים. אבל הרבגוניות רבים משמעות למילה וגם עוברה מישתמשעות במשמעות "תחת, שילטה" בפעמים פחות יש עדות, שרב בן-יהודה לא נכון. תירגום "במקום" יש תירגום אחד, שצריך לבסס בנקודת הדאות בלשן".

רב בן-יהודה שם לב לביטוי בספר בראשית 22:16 "לא רחמה בנו, והמשפת הזה מראה לנו שיצחק היה לתת כמו קורבן. המשפת הוא לא השקטה את בינקאה אפשר למצוא בספר בראשית 22:12. בספר 22:12 אברהם דיבר על יצחק כמו  הוא לא היה לתת כמו קורבן. אבל אברהם קבר עשה לה על מה מדבר בתנ''ך "אתה לא רחמה בנו. כיוון בספר בראשית 22:12  בפרק הזה לא צריך לדעת עם היה קורבן.

יש בטקסט ידי עוד, שאברהם ויצחק עלו (על הר), על זה צריך לקרוא בספר בראשית 22:8, אבל חזר אברהם לבד (בראשית 22:19, עמ' 3). זאת אומרת שיצחק לא חזר בספר בראשית 12:14 מדבר שאברהם הלך ממיצרים. אין הזכירות ששרה באה עם אברהם ויצחק. השירים אחרים מרהים שאברהם פחד לקחת את שרה במיצרים. עם משתשמש שיטה הספר לרב, אנחנו צריבים לעשות מסקנה: ברגע אחרונה הם החליטו שלא צריך ללכת יחד.

חבל, למרות לש בטקסט מדבר על נסיעה במצירים. בשירה יש מילים: "אנשי מיצרים ראו, שהאישה היתה יפה מאוד. מכאן של אברהם אפשר ליהות עוד אישה והוא באה במיצרים עם אותה.

רב בן-יהודה משער, שאברהם הלך לבאר-שבע במקום לחזור לשרה. אבל בספר בראשית 21:33 רק שני שירים אחרים יש סיפור על צו לתת יצחק כמו קורבן. אברהם גר בבאר-שבע. אברהם הלך לבאר-שבע, פה שרה חיפה לו.

שיטה הטובה ביותר לה בין את הטקסט זה לשער שאברהם ושרה גרו בבאר-שבע, לפחות שגמרו מאורעות, שמדבר בספר בראשית 22:19. המקום הזה בספר בראשית 22:20 מבין קשהכך, לא צריך למצוא את הסיבה כדי להבין מדוע אברהם ניצל משרה.

בספר בראשית 23:2  מדבר, שאברהם הלך לבכות לשרה, אבל אין זכירות על זה.

רב בן-יהודה, ש יצחק יתכן, כיוון אין ידעות שהוא היה לקבורה של אחמו שרה. מלבד המסקנה הזאת היה לא נכון. ברורה, ששרה באה גם במיצרים, אבל בטקסט יש רק זכירות על נסיה למיצרים את אברהם. אנחנו צריכים לדעת בטקסט שיצחק היה במות של אימו. המסקנה הזאת אנחנו צריכים לעשות על הקמה ספר בראשית 22:12, 24:6.

בקטה לספר ברישית מדבר שאברהם דאג על "אישה ליצחק. לא היתה אישה מתאימה ליצחק ואברהם היזמין ריבקה כדי היא היתה אישה ליצחק. הוא שאל שריבקה רוצה ליהות אישה ליצחק וריבקה היתה להפליא מאוד כאשר היא ראה את יצחק חי והיא ירדה מגמל וקחה ממחטה ושמה את רושה.

הסעיף הראשון לרב בן-יהודה מסיק ברצון את אברהם לתת אישה ליצחק. זה היה מחילה לאברהם. בנימוק הזה צריך למצוא סתיר עם מעורות, שמדבר בספר בראשית 24:6. אברהם ציוה על עבדו לא חזר את יצחק לאצף שהוא באה. אנחנו צריכים לעשות את מסקנה שיצחק היה חי ואברהם חיפש אישה בישבילו. הסעיף השני בנמקה לרב בן-יהודה מסיק ש אין הביאות מין יצחק. לפניך יצחק מת. אבל אין הכרח מזכיר הביאות מין יצחק כיון אנחנו יכולים לשער שהוא בגיל ארבעים שנה רוצה מאוד להתחותן.

הסעיף השלוש בנמקה לרב בן-יהודה מסיק שהתנהגות לריבקה (היא ירדה מין גמל שמה את רושה) זה סמל לפליאה כאשר היא ראה את יצחק, כי חי. בספר בראשית 24:64 יצחק באה ממקום היכן יש באר לחיים. המשפת הזה סמל של הקום לתחיה היה בממשי.

רב בן-יהודה מסביר המערות האלה כך: יצחק באה ממקום לחיי. אבל למילים בטקסט אין סמל הזה. הם משתיך לבאר עם מין שתתה שם אגריה עלה צריך לקרוא בספר 16:13-14. חשיבות שאל תרגומה במשמעות הזאת קשר עם אגריה ואין קשר עם יצחק וזה לא הוכחה לקמה חיי ליצחק.

רב בן-יהודה עשה מסקנה, שזכרה בתפילות יהודות על קמה לתחיה מתבטא בזמן הווה בכתבי יד יהודים מתכון שאל זה מישקמה לתחיה כיון אל שזה מין שקמה לחיי הוא צריך להקום לתחיה את יצחק. עם אנחנו מסכימים עם המצב הזה, שהאל זה שקמה יצחק לתחיה. בתנ''ך יש הפניות היהודים משפים מאורעות חשובות בחיים לעם יהודי וזה היה ברשאונה מטרה למחקר לרב בן-יהודה, אבל התפילות לצריכים להיות הוכחות יש ירות שטקסט לתנ''ך קשר עם קורבן יצחק לתחיה.

יצחק מצאה נחמה אחרי המות של אימו אחרי ש הוא התחותן עם ריבקה ושלוש שנות אחרי שהוא קמה לתחיה וזה סמל ש הוא ידע ש הוא קמה לתיחה.

במסקנות האלא אין יסוד. כנראה יצחק צריך בחה באימו במשך שלוש שנות עד ש הוא התחותן עם ריבקה. אין הוכות שיצחק מת וקמה לתחיה.

המנהג יהודי קידוש השם מסד על מות וקמה לתחיה את יצחק (עמ' 4).

על פישדת במות וקמה לתחיה את יצחק צריך הישפיה על יהודים והפנה את הדתו ביעינוים. אבל השכנע הזה לא צריך לשקף את הדת באמת. השיטה הזאת לשכנעות לאיכול להיות הוכחה או עילה לדת במות וקמה לתחיה. את יצחק, בניגוד למצב שיש בנכון. בשלב הזה, לנימוק של רב בן-יהודה. השיטות שלו לא נכון, כיון המסקנות שלו גמ לא נכון. המניעי האחד בישביל מחקר לטקסט הזה – למצוא את האמת, האמת על הדת. רב בן-יהודה יכול למצוא מניעים נוצרים ביהדות. הוא ניסה למצוא מניעים נוצרים ביהדות. הוא ניסה למצוא חילוף לתפקיד שהיה למות את יסו על צלב ובכן, רב בן-יהודה חקר קורבן לתחיה את יצחק.

השערה הזאת יש לא נכון. הביטאוים ש קר אמונה בקדושי מעונה ואנשים שקמו לתחיה עשה אפשרי לאל לבקש לאנשים את הטאים שלהם לא נכון. ולמרות ש השערה הזאת מכיר בדת נוצרי חוקרי תורה ביהדות צריך להפגין חשובה ומבססה לביטאוי הזה. אבל רב בן-יהודה לא עשה את זה. הוא קר הכיר את הנקודת הראות הזאת בנצרות ותוצאה מיזאאת.

יש פה גם שגיעות לשוני. אי-אפשר להסביר את טקסט על מהשו במשמעות אחרת עם מדובר בטקסט על משהו במשמעות ישריה. רב בן-יהודה עשה את השגיעה האת בהסבירה את הביטוי הזה בקשר אחד, אבל בשתי משמעותים אחרים. הרב עשה את זה גם עם ביטוי "לאריחם על בנו", אפשר למצוא הביטוי הזה שני פעמים בטקסט. סוך-סוך, רב מציג הנימוקים הלשני, אבל הנמוקים האלא אין קשרעם השאלה.

יותר על כך, יש פה שגעיות הגוניות. רב בן-יהודה מציב הסבירות סותורות את המשמעות לקורבן ליצחק בספר בראשית 22:12. בנקודת הראות את הינון – זה לא נכון וזה חיסרון גדול. רב הסיק מסקנה לא נכונה. המסקנה האת מתבסס על זה שבטקסט אין הזכירות על החזרה ליצחק יחד עק אברהם שלא היה כאשר אברהם בחר את האישה בישבלו. אבל במסקנה הזאת אין יסדות. סוך-סוך, רב בן-יהודה עשה שגעיות גיוניות כאשר הוא הסיק מסקנות עשה מסקנה ששרה היתה בקיריף-ארבע כאשר אברהם הואיל ושרה מתה בקיריאף-ארבע, אבל אין בטקסט מספיק נחונים כדי לעשות המסקנות הזאת.

רב בו-יהודה עשה מסקנה לא נכונה בנוגע ליחוד לאומי את העם. הוא טעה במוקרים בדבר לרגשות את האישה בקחר הנישואים. הוא טעה כאשר הוא חושב שיצחק לא בחה לאימו במשך שלוש שנות.

בחוקר לרב בן-יהודה ש שתי שגיעות גורליות השגיעה הראשונה היתה, לפידתו, בסכסוך בין אלוהים ומלאך לאל. אבל בתורה אין הזכירות על זה. זה יצר הבעיות תאורטי דתי, הרב לא הזכיר את השאלות האלה. באידאה על סכסוך בין אלוהים ומלאך לאל יש טעות, עם אנחנו תוצאים מין ספורים בתנ''ך.

השגיעה השתי היתה שרב בן-יהודה לא מבין את הטקסט בצורה נבונה, הוא לא מבין המשמעות ממשית אץת הטקסט בתנייך (בטקסטים מדבר נגד המות וקמה לתחיה ליצחק. בספר ברישית יש הפניות על שיצחק היה לתחיה בתקופה שלפני התאוריה הוא היה עד לא קמה לתחיה.

במחוקו רב בן-יהודה לא יכול לדעת ולראות משמעות לטקסט בקטעים לתנ''ך. דוקה העוברה הזאת יצר הבעיות גדולות. אפשר להסתכל בראשון ספרים בראשית 22:2  וגם בראשית 22:16. פה דיבר שיצחק היה הבן הלבד של אברהם. אנחנו צריכים לחוקר את זה יותר קפדני.

החלק הבאה אחריו במחוקל של הטקסטים רב מפנה למעין מחדש את הטקסטים בתנ''ך, אבל המיעים החדשים במסבירות מפגינות אי-התאמה במסגרתות לעבודה שלו.

בספר בראשית 22:2 (וגם בספר בראשית 22:16) יצחק שמה הבן הלבד של אברהם. אבל אי-מסכנה על מה שאנחנו צריכים לראות בטקסטים מסורטים. פה מדבר שאגריה נגד לאברהם את בן, שמו ישמאיל. בספר בראשית 17:17-19 אנחנו צריכים לדעת שישמאיל היה חי עד הנולדה ידיעות על זה שיצחק נלדה אחרי שישמאיל היה נימול בגיל שלושה-עשר שנה (בראשית 17:25). סוך-סוך, בספר ברישית היה חיי אחרי המעוררות שדיבר בספר בראשית 22, ויצחק לא היה חיי. לפינך בהתאם לטקסטים תנ''כים, ישמאיל היה הבן הלבד במשך המעורעות שדיבר בספר בראשית 22.

סוך אי-קשר עם טקסט יש עוד בעיות אחרות בדיבור. יהדות היסביר הסיפור הזה כמו גליות לב לאל (אלוהים מדבר שהוא לא רוצה לקבל את קורבנות אנשי). מסביר נוצרי הסיפור הזה עשה היגוי על זה שדיבור תנ''כי על יצחק הפגין מוסר על ציתנה. כך, לנוצרים ישסתירה טאולוגית כאשר דיבל קורבן לבן. הציווי הזה סותר עם עשרתה דיברות שיש בספר יציא 20:13: לא רצח. רב הנוצרים לא צריכים להבין איך אלוהים יכול לתת צוייו למישהו לרצות את בנו.

עם אנחנו היה חסיד של נקוגת הראות מקורבל אנחנו צריכים למצוא סתירות בדיבור תנ''כי. סיפור שיש בספר בראשית 22:7-8 אי-מסכים. עם המעורעות כדי אברהם רוצה לרצות את בנו יצחק. יצחק שאל איפו האיל לקורבן, כאילו צריך עוד לתת האיל כדי לתת קורבן. אין לנו הוכחות לתועלת הגרסה שאברהם הזהיר יצחק מה היה לקורבן למעשה. אבל אנחנו צריכים לעשות מסקנה שיצחק הלך בנונה ובהתודבות עם בנו.

בתנ''ך יש בידור על מעורה כאשר אב קחה אותו בנו והלך במקום מבודד ושחר קפדני. במקום הזה יש רק גברים ופה האב עשה קורבן את בנו, אבל זה רק הצגה. כנראה אחרי הזה אב חזר לבד, בלי בנו. במשך כל התהליך שמה יצחק הבן הלבד של אברהם. בטקסט יש שיטה הניוני ותיאומי, למראות לאי-קשר ואי-עקבית קמה הערות. הטקסט ניצל מבעיות טאולוגי.

בשלב הזה אנחנו לא יכולים להוסיף משהו על יסוד לטקסט בתנ''ך. אפשר להסתכל הבהירות מחוץ לטקסט. יש קמה עוברות שצריך לשים לב. אנכנו צריכים למצוא דאוגמות להגות את קורבנות לגברים צעיירים. הקורבנות האלה הלך עם תחליך לבעל חיים. המעורות האלה קשר עם תתה לקורבן צריך כולל סדרות להערות, שלא משקיך את המצריך נכונים.

בשנת 1909 א.ואן גננף הגדיר המצר הזה בספר שלו les rites des passages . המנהג, שביבר בפרק הזה, עשו עם ילדים [גברים צעיירים] בגיל מסוים. אבל יש המקרים דומים לעמים אחרים בקשר לילדות. המנהג כוללתמיד הערות בתהליך. יש עוד תהליכים סמליים לרצחים את גברים, צעירים, במקומהם תתה כמו קורבן בעלי חיים. נוסף על הם מבצעים הפולחנות עם קמה לתחיה אנשים צעירים, אשר היא לתת כמו קורבן. המנהג קבע התקופה להתבודדות, וגם הם שימו לב כדי לא היו נכון אישירות למינים מנוגדים. בסוף תהליך תתה לקורבן גבר צעיר עובר גבול מילדות עד חיים מבוגר. כך, הוא יכול להתחותן והוא גם יכול לעשות דברים אחרים שעשו אנשים מבוגרים. צריך מדבר שהוא עובד ממצב אחד למצב אחר, המצב הזה – תיים לאנשים מבוגרים.  

עם היסטוריה תתה לנו ידיעות לא מלאות על המנהגים וגם הערות לחברי המערבה הזאת גם צריכות להיכנע לנורמות סדרות. הדיבורים המנהגים מציג כמו שהם היו במקום מסוימים בזמן מסוים, במנהג השתתפו אנשים מיוחדים. בכל זאת צריך להבין שזה היה מנהג בפולכן, שצריך להיות לעמים אחרים.

הפולחן מתחיל בדברי לאל, זה קורבן לאברהם בספר בראשית 22:1 . התשעובה לאל בשיר 2 כתב בהערות מסורתות, שמשתמש בטקסטים כאלה. וזה מסבירות למה יצחק קרא פה "הבן הלבד". זה – חלק למהג. כנראה שמנהג הזה משתיף עם ילד רשאון. המציג לילד ראשון – זה תכונה אופיניה לתנ''ך. הקדשה לילד ראשון לכל האישה בהתחילה מתאר בספר יציא 13 וגם בספרים אחרים לתנ''ך. הביטוי משקיף הדברים האמיתיים. יוצא מין הכלל היו רק מקרים לרב נישואין. אבל גם במקרים האלה השתמשו גם המילים. כמו במנהג תתה לקורבן, כאשר המנהגים הפולחנים האלה היו קשר. כך, לטקס לקורבן השתמש תמיד המילים האלה.

התכונות הכלליות לטקס כולל בטקסט לספר ברישית. הקבוצה למשתתפים את הטקס כולל כל מין הגברים הלך לשלוש ימים לעשות קורבן (בראשית 22:3,4 ). מי שלא השתמשו בטקס שכרו חיכו עוד שחזרו המשתתפים העיק רייק (בראשית 22:5 ) רב המנה גים מביא משתמשות האבזרים לטקס וגם הערות מסויות, הטקסט מסוי (בראשית 22:7,8 ). נוסף על, רב המנהגים מביאים הכנות לקורבן וצריך לעשות תהליך הצגה עם אדם הקדשי. במשך התהליך הזה אפשר לכבול לא ולהגים כולל החלפה את הקורבן, זה שיקף בהערות ודיבורים פולחנים (בראשית 22:9-10 ). רב הטקסים מתנ''ך משער הענימות את השם לאדם הקדשי (בראשית 22:14 ). רב הטקס מתנ''ך סוף לרוחה את אדם הקדשי. הוא נפעיל בחיים מבוגר והוא קיבל מקום מתיאן (בראשית 22:15-18 ). כמה טקסים צריכים כדי שאדם תתה לקורבן צריך למצוא לבד את הדרך הביתה. הוא צריך להפגין עצמו במצב חדש.

הטקס לתנ''ך חקר מבחינת למבנה את הפולחן. בטקסט תנ''כי לא היה למצוא אי-התאמה וסתירה.

חזרה את הטקסט כמו טקס בפרק תתה אמצעי למקומים אי-התאמים בספר בראשית 22. אנחנו צריכים להסתכל, שכל הזה קשר עם הערות סתירות ואי-קשרים וגם עם הטענה שיצחק הבן הלבד של אברהם. אי-התאמים טאולוגים עוברות נעלם. הפקודה לאל היה מורכב בהוציא את ילד הראשון לכל אישה. כראוי שאברהם צריך להיות דוגמה לכל הדורות שהבא אחריו.

אפשר לשאול עוד ועוד: עם אנחנו יכולים להסביר את הטקסט כמו משהו שהתכונה המעורותה הפולחנות, כאשר לאקסט אין בטקסט מאומה שדיבר על זה. אפשר להתיצב לעד לאנשים שמסבירים את הטקסט הפוכה. ולא, מסבירה את הטקסט לא גרם שאנחנו מזכירים גבוה יותר. אנחנו נשארנו עם הנימוקים מידים, הנימוקים האלה צריכים להיות פחות או יותר ברור. אנחנו צריכים לגלות הצדקה בישבילו, כיוון שאנחנו קחים בחשבון את הגרסה לבימות סמלים פולחנים, כיוון שהטקסים האלה היו נפוצים רווח בכל העולם, ובפרט בארצות או סטרלית, אסיתית, באפריקה ובאמריקה. העובדה לנוכחות השיטות הפולחנות האלה בטקסטים דתיים כיוון Kathopanishad  לא יכול להכרית לנו את הגרסה הזאת. אנחנו צריכים למצוא את הזיכוי. בישבילנו, כיון שאנחנו מכרים הגרסה למעורות סמלים פולחנים בכחות את הוראות בספר שמות 13 . יש קמה הפניות למנהג הזה, יש עוד התיאור המנהג, כל שדיבר בתנ''ך צריך להשתמש. על המנהג הזה אנחנו צריכים ךקרוא בספר בראשית 22 .

אפשר לשים מאוד לתוכן את הטקסים פולחנים. הבנה אי-נכונה היה בה, שאלוהים צריכים לשער למישהו לתת אדם כמו קורבן. כל הזה תתה עילה לביקורת. ביהדות יש עובדה שאלוהים לימד את אברהם דרך העשרת הדיברות, כדי שאברהם לא יכול לתת אדם אף אחד כמו קורבן. הוראה הזאת היתה להודיע בצורה כתובה, כיוון שהמנהג לתת אנשים כמו קורבן בחננען יכול השפיע לאברהם וצאצאים שלו.

הנוצרות ראה המוסר השכל בה היסטוריה הזה בציתה לאברהם. הנוצרים חושבים שצריך לקחת דוגמה מאברהם. יהדות ונצרות יהשתמשו היסטוריה הזה בתור למקור לביקרות את איסלם. קורן ([37]:103-106 ) מדבר שהיו המעורות האלה, אבל פה משתמש שם איסמיל במקום השם יצחק. הבנה איסלם משתמש משמעות "ילד לבד" בספר בראשית 22:2. באיסלם יש רעיון שיהודים סילחו את הטקסט, הם השתמשו במקום השם איסמיל השם יצחק במקור המעורות היו אחרים. איסמיל כמו יצחק היו הטקסט בדיבור הזה: הרחצה במשך הקדשה החלפה את הקורבן עשה לשנים. סוף-סוף, תננ''ך – זה טקסט עקבי.

בכל זאת יש שגיע גדולה מאוד בהנחה ביחס על קורבן יצחק ואיסמיל. הטקסט בקורן בסורה 37:103-106 לא קשור אל איסמיל.

השערה הזה מסד על עובדה שהטקסט בסורה 37:112 מסביר לידה את איסמיל. אחריו עשה השערה שבראשונה הטקסטים מדברים על איסמיל ובשניה – על יצחק. העובדה שבטקסט יש הפניה ליעור את יצחק כמו נביא. הגורלו היה לקבוע אחרי הלידה את יצחק. הטקסט מזכיר על לידה את יצחק וגם שהיה קיבל מצב לנביא, כדי שהוא יכול לתפוס מקום בין נביאים אחרים עם אברהם (37:83 ), יצחק (37:112 ), מושה ואהרון (37:120 ) ויליהו (37:139 ). אברהם ידע על זה עוד לפני הלידת יצחק. אבל אנחנו יכולים לשים לב העובדה שסורה 37 לא קשור עם איסמיל וחוזר לחלוטין את היסטוריה בספר ברישית 22:2 וגם בספר 25:5-6,9,11,12. אם כן, יצחק קיבל מצב נביא. סורה ראה קידה לאלילים כמו מטרה להיסטוריה של יצחק. הסקם עם אברהם היה סמל כדי להרחיק מנהג לתת אנשים כמו קורבן, ש היה נופץ בתקופת פולחנים עובדי אלילים לכבוד אלילים מולוך, באל וישתר. בערביה מנהג לתת קורבן היה רגיל לפני שאנשים הפסיקי לקוד לפר זהב. ונעשו נוצרים (להסתכל גם מאמר "פר זהב"222 ) פקודת איסמיל בהיסטוריה הזה קבוע בהנחה שהזכירות שני פעמים על לידה בסורה 37:101,112. משתיף לאיסמיל הנחה הזאת היתה התבטאה עוד פעם כדי לאשר הימצאות את הסכסוך בין טקסט בקורן וטקסט בספר ברישית. התוצאה – איסלם מודרני שולל רוח לאל בתנ''ך ובתורה. צריך להסתכל כל האקסט ופרק שדיבר על אברהם ויצחק.

99 (101): ואנחנו שימו אותו לגבר צעיר.

100 (102): וכאשר הוא באה לעמל יחד.

101 : דיבר הוא: "בני ראתי בחולמו שאדקר

102: ודיבר הוא: אבי, אתה צריך לעשות מה שצריך, אתה תמצא לי עם עם אלך יצרה יהיה סבני."

103 (103): וכך הם נכנע לאך האו  מצב לא.

104 (104): ופנה ליברהם : "יברהים!"

105 (105): אתה הוכיח את החולמו."

106(106): באמת, זה – בדיקה.

107 (107): ותתה הוא קורבן דגול.

108(108): והשאיר עליו אחרונים.

109(109): "שלום לאברהם."

110(110): כך מפצה לחסד.

111(111): הרי היה הוא מין עבדים שהיו דתיים.

112(112): שימח לא ליצחק הנבאיה החשוב.

113(113): והפנה לא ויצחק והצאצאים שלהם.

אחרי הזה הטקסט פותח בשלב אחר ופה מיסתכל את הגנעולוגיה את נביאים על קו לאברהם ויצחק, דובקא, מושה ואהרון (37:114 ). אבל, פה אי-מזכיר על גנעולוגיה לאיסמיל או ערבים. עם יש ידיעות על איסמיל – הם מקריים בהקשר לסורה. המקריים האלה רק מאשרים את המנהג, שמדבר בפרק בבידור לתנ''ך.

בתירגום לארברי (קורן, תירגום, אוקספורג, 1964) משתמש מילים אז, אחר כך כדי לשים לב לרצופה וכך, מפתח נימוק על מה שדיבור על איסמיל ויצחק צריכים להתכון המשך, שהיה מזמן אף על, פיסטול לא שיקף הזרמנות הזאת בתירגום. סאיל משער ששתי דעות הפויעו בגלל שני בנים, שמדבר בתירגום. אבל צריך לעשות מסקנה אחת מין התרגום. יתר על כן פה מדבר על בברים הפוכים, תירגום לדבוד אחרי הטקסט וחוזר רעיון הזה על יצחק.

אבאולה יסוף אלי בספר שלו ( The Qu`arn’Text,Translation and Commentary1987,עמ' 205 ) מביא הנימים מענין, שאיסמיל היה הבן של הברהם במשך.ארבעה – עשר שנים, אבל יצחק לא היה הבנו אף אחד. הוא חושב, שהנימוק הזה היה קידם לחסידים של יהדות מאוחרת והשפיע להתפתחות את התאוריה על ענף יותר צעיר למישפחה, דוקא מין משפחה ליצחק. כיון שאנחנו צריכים לדעת מין החפירות ארכאולוגי ומין הטקסטים עתיקים שהמשמעות נכונה ספרים עתיקים (למגילות) שהיו בזמן ליסו מבית-לחם, והטקסט הזה היה מובן בזמן למוחמד. הטקסט הזה – חלק לתורה. אבל אנחנו גם ידעים שבזמן איסמיל ואימו אגריה היו בגלות. זה היה ביגלל הסכסוך בין אגריה ושרה. כך, אברהם היה עם יצחק, הבן הלבד שלו. דוקא זה מתכון בפרק שאנחנו הזכירו.

הטקסט לקורן אי-הסכמה לטקסטים בספר ברישית. נוסף על זה, הקורבן מאשר העובדה שמסבירות ליהדות, שיצחק היה לתת כמו קורבן, ישמוטעיתות. עוד הבנה נכונה, שאנחנו צריכים לטקסט בתנייך. דוקא צריך להיות איסמיל על מבנה לטקסט, במנהג אין סכסוך. אפשר לעשות היגוי על אי-אפשרות להשתמש שיטות עתיקות בין ערבים וישראלים ביחם לרוח וגוך. המצוה לאלוהים. יש של חובה לדת ולצאצאים את אברהם, למרות בהתאם לדת של אנשים.